מכללת אילת
זו זכות לטפל באנשים!

הרשת החברתית

מאת:  רונן לוי- פסיכותרפיסט גופני ונטורופת, תושב צוקים.

 בקוסטה ריקה קיים זן מיוחד של נמלים שיעודן הוא הזנת הקן ובנייתו, על-ידי חיתוך של עלים עליהם גדל עובש. אתולוגים, חוקרי אבולוציה, ניסו להבין מדוע נמלים אלה צריכות לעבוד כה קשה בשביל הקן ובפרט עבור המלכה, שכן הן עקרות. כאשר ניסו חוקרים אלה "להיכנס לראשה" של כל נמלה לא התגלתה להם תשובה ברורה. הבנת האלטרואיזם הפרטי של כל נמלה  הייתה מוגבלת ביותר. החוקרים גילו כי הסתכלות על הנמלה כאורגניזם מסתירה אמת רחבה יותר. כאשר שינו החוקרים את זווית ראיתם נתגלתה לענייהם תמונה מרתקת. במקום לראות את הנמלה כאורגניזם החלו החוקרים להביט בקן כאוskd183531sdcרגניזם. הפרדת הנמלה מהקן וחקירתה מנתקת את הקונטקסט הרחב יותר שהוא הקן. אנליזה של הנמלה מקביל לניסיון להבין את האצבע מבלי לשייכה ליד אליה היא מחוברת. האתולוגים טוענים שאין זה נכון לדבר על כל אצבע בנפרד, ההסתכלות צריכה התרחק מעט אחורה ולראות את היד כמערכת שלמה. הישות החיה בעלת הנשמה היא לא כל נמלה בנפרד אלא הקן. כדי להבין את הנמלה יש לראותה בקונטקסט של המערכת החברתית לה היא שייכת- הקן.
רדוקציוניזם מול הוליזם
רצונם של החוקרים להבין את הנמלה הפרטית אינה מפתיע כלל ועיקר, זו השיטה והדרך בה המדע עובד- אנליזה וחקירת משתנים המשפיעים על עולם התופעות. המטרה היא לרדת לפרטי הפרטים על מנת לגלות את האלמנטים המשפיעים על התחום הנחקר. לא בכדי החופש לחקור הוא כה מרגש. היכולת לעשות כן אינה מובנת מאליה. בזיכרון האנושי הקולקטיבי צרובים זיכרונות אחרים.
עד למאה 17 הייתה התרבות המערבית כלואה בתוך משטרי האימה של הדתיות הנוצרית המיוצגת על ידי הכנסייה. כל ניסיון להרים את הראש לכדי ביטוי עצמי ייחודי היווה סכנה ממשית לחיים. בשנת 1637 כתב הפילוסוף והמדען הנודע רנה דקארט את המאמר החשוב "על המתודה". מאמר זה פרץ את חומות הכנסייה, ואפשר התחלה של חירות מחשבית אישית.  דקארט הציע לכנסיה, שהייתה אחוזת פרנויה מכל מחשבה של אנשי הרוח- אשר איימו על מעמדה בחברה ועל שליטתה הבלעדית- מודל חדש בו הוא מפריד בין תחומי המדע ורוח. הגוף למדע והרוח/הנפש לאנשי הכנסייה. זו הייתה פריצת הדרך תרבותית ומדעית שהכשירה את הקרקע למה שאנו עדים לו היום ברפואה המודרנית. פיצול זה של הגוף מהנפש, שינה צורתו במאות שאחריו וקיבל צורה מלוכדת יותר עם גילוייו המרעישים של פרויד בתחילת המאה ה20. פרויד והפילוסופים של  תקופתו היוו את התחלת השינוי והעלאתו על נס את השאיפה לחירות והגשמה עצמית של הפרט.  האדם הינו חופשי, טענו הפילוסופים ההומניסטים, והמשיכו בדרכם את ייעודו של פרויד- להשתחרר מכבלי הלא מודע המודחק ולהביא את האדם למצב של חירות נפשית כך שיוכל לשאת בנחת יחסית את סבלו האישי.
הרדוקציוניזם המדעי, הנוטה באופן טבעי לנתח ולחקור את הפרטים הקטנים בין אם במולקולות ואטומים של הגוף והחומר ובין אם באנליזה פסיכולוגית של נפש האדם, חדר באופן כה דרמטי לראייתנו האישית את העולם,  ובכך השכיח במשהו את נקודת המבט ההוליסטית המנסה להתבונן על החיים באופן שלם ורחב יותר.
לעומת זאת, בתרבויות שאמניות ברחבי העולם, בהם הראיה הרדוקציוניסטית אינה כה דומיננטית, תפיסת העולם ומשמעות החיים  הן של היחיד והן של החברה שונה באופן יסודי. בתרבויות אלה- הפזורות ברחבי העולם,  בדרום וצפון אמריקה, ביבשת אפריקה ובשאר שבטים אבודים ברחבי העולם- התפיסה הבסיסית היא כלפי השלם ולא כלפי הבודד. לדוגמה,  כאשר האדם בקהילה סובל ממחלה, מיד מתבוננים זקני השבט ובפרט השאמן על סבלו כמייצג סבל רחב יותר הקשור ברשת החברתית הקהילתית. האדם הסובל מספר בסבלו את הסבל של הקהילה. ולפיכך הטיפול באדם הסובל נעשה דרך עבודה טיפולית שעושים בקהילה ולא ישירות בו עצמו.
מכאן הסיק גרגורי בייסטון, אשר פיתח את תיאוריית המערכות, בשנות השבעים שכאשר אדם חולה נפשית, הוא מספר בכך על מחלתה של משפחתו וכי הטיפול בו צריך להיות דרך המשפחה. הנפש, אם-כן, אינה רק פרטית אלא היא גם שייכת לכלל- כל ראייה רדוקציונזיסטית עלולה להסתיר את הנפש הרחבה ובכך ולהקטין את היעילות הטיפולית באדם הסובל.
הדבר נכון גם בנוגע למחלות גופניות. כאשר רואים את הסימפטום הגופני רק כבעיה אורגנית הנגרמת ממפגש עם גורם מחולל מחלה (חיידק או וירוס) ושוכחים את הקונטקסט הרחב לה היא שייכת, עלולים לפספס משמעויות רחבות יותר. לדוגמה, אישה אשר סובלת ממחלת קרוהן סיפרה לי כמה היא כועסת על עצמה שהביאה על עצמה את המחלה, בשל אורח חייה עמוס הסטרס והדאגה . מבירור מעמיק התגלתה תמונה מעניינת. אישה זו חייה בבית בו כל המשפחה חווה עוצמות רגשות קשות בשל מות אימה. מאז האובדן, תהליך האבל לא עובד והטראומה המשפחתית גרמה לכולם לחיות "על חבית חומר נפץ" הנדלק בקלות ואינו מאפשר רגע של מנוחה וביטחון לאף אחד משוכני הבית. מחלת המעיים ביטאה אפוא הן את העדר הביטחון האישי שלה, והן את הכאב הקולקטיבי של המשפחה.

 תפיסה מודרנית אינטגרטיבית צריכה לשלב בין הראיה ההוליסטית והראיה ורדוקציוניסטית. לא ניתן לראות רק את השלם מבלי להבין את החלקים המרכיבים אותו. מכאן שראיית הפרט כאינדיבידואל החותר להגשים את ייעודו בחיים חשובה כמו הראייה של הקבוצה בה הוא חיי. דווקא גדולתנו האנושית היא ביכולת לראות גם לפרטי פרטי וגם את התמונה הכוללת.
היכולת לפתח התבוננות רחבה של גם וגם במקום של או או היא משימה התפתחותית הן של היחיד והן של המערכת בה הוא חיי. ככל שליחיד טוב יותר כך לסביבה בה הוא חי טוב יותר. העבודה על האושר האישי שלנו חיונית ליצירת חברה טובה יותר. מחקרים בפסיכולוגיה חיובית, המודדים את מידת האושר של האדם, מגלים שהאושר מדבק. כאשר האדם מאושר  יותר, כך סביבתו מגיבה לכך ומדווחת על רמת אושר גבוהה יותר. היכולת לנוע ולרקוד בין הפרטי לכללי, בין האני לחברה, בין הלבד והביחד,   ולהצליח להחזיק  את המתח בניהם מעידה על כוחות הנפש שלנו.
ביחסי אם תינוק ניתן לראות זאת בצורה הברורה ביותר. משימתה של האם היא לאפשר לתינוקה לאט לאט להיות נפרד אך  אין היא יכולה לעשות זאת מבלי לאפשר לו מרחב בטוח של קשר אינטימי וקרוב איתה. אנו כל החיים מתכתבים בין העולם הפנימי והחיצוני בין הצרכים הפרטיים שלנו ואושרנו האישי ובין היכולת למשש אותו באמצעות קשר בתוך מפגש עם האחר. הדיאלוג הבלתי פוסק הזה נועד להגדיל אותנו לאפשר, באופן טבעי, את התפתחותנו האישית. מכאן שהתפתחותינו האישית יש בה כדי להשפיע עלם התפתחות הקהילה בה אנו חיים. אולי לכך התכוונן המאסטר הבודהיסטי  הוייטנאמי- טאך נאט חאן- שאמר : "הבודהה הבא לא יהיה אדם אלא קהילה".

 לתגובות על המאמר הקליקו כאן. 

מעוניין בדיוור

השאירו את פרטיכם כאן ונצגינו ישובו אליכם בהקדם

Simply-Smart | בניית אתרים | קידום אתרים